הציטוט שלהלן מתוך כתב טענות שלי שהוגש
לערכאות במסגרת הליך שנהגה ונוהל על ידי, וככל הנראה גם שימש בסיס להליכים משפטיים
אחרים, לרבות ייצוגיים – כל הטענות המצוינות בו (ובכתבי הטענות האחרים בהליך)
הינן מקוריות שלי, הן מבוססות ומופיעות כולן בחוות דעת משפטית מפורטת שלי משנת
2013 בקשר להפרה והסעדים האפשריים, אין לאף אדם אחר שום
קשר להעלאתן, ואסור בתכלית האסור להשמיט, לסלף או לייחס את טענותיי לאחרים. אני גם מסייע ומייעץ לללקוחות ועורכי דין בהכנת כתבי טענות פותחים בנושאים שלהלן, והנכם מוזמנים לפנות אלי בנושא.
א.
פתח
דבר
1.
כפי שיפורט להלן, טענות התובעת הוכחו כולן
ובפרט המעשים החמורים של הנתבעים, אשר חברו יחד למטרת בצע כסף, תוך גרימת נזקים
עצומים ובלתי הפיכים לחיי התובעת. בית המשפט הנכבד יתבקש לומר את דברו.
ב.
גביה
לא חוקית ובניגוד להסכם בין הצדדים
2.
מכתבי הטענות (בתיק דנן וגם בהוצל"פ)
עולה, כי אין כל מחלוקת שבענייננו חלות הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות,
תשנ"ג-1993 (להלן: "החוק"), כנוסחן בזמנים הרלוונטיים (למשל
פ' ע' 177 ש 22-24 ופ ע' 11 ש' 7-10).
3.
ההגדרות הרלוונטיות בחוק וריבית פיגורים
כפיצוי מוסכם:
הוראות החוק הרלוונטיות
מובאות בהרחבה בחוות הדעת שהינה חלק מכתב התביעה, ולמען הסדר הטוב תובאנה
להלן שוב, בחלקן:
3.1. המונח "שיעור העלות הממשית של האשראי" מוגדר בסעיף 1 לחוק, כך:
"היחס
שבין סך כל התוספות לבין הסכום שקיבל הלווה בפועל, בחישוב שנתי"
המונח
"תוספת" מוגדר בסעיף 1 לחוק, כך:
""תוספת"
- כל סכום שנדרש לווה לשלם בקשר לחוזה ההלוואה מעבר לסכום שקיבל
בפועל מן המלווה, למעט ריבית פיגורים."
ואילו
המונח "ריבית פיגורים" מוגדר, כך:
"ריבית פיגורים" -
ריבית נוספת שנדרש לווה לשלם בשל פיגור בתשלום לפי חוזה ההלוואה, בין שנקראת
ריבית פיגורים ובין שנקראת בשם אחר; לענין זה לא
יובאו בחשבון הוצאות סבירות ממשיות שהוציא המלווה לגביית התשלום שבפיגור;"
3.2. הנה כי כן,
"תוספת" הינה "כל סכום" למעט "ריבית פיגורים" ואילו
"ריבית פיגורים" הינה ריבית נוספת "בין שנקראת בשם אחר...למעט
הוצאות סבירות ממשיות...לגביית התשלום".
3.3. משמע, על פי
החוק בהגדרה לא ניתן לחרוג משיעורי הריבית המירבית
(100%- 2.25* שיעור עלות האשראי הממוצעת המפורסמת על ידי בנק ישראל) וריבית
הפיגורים המירבית (120%) בחוק, באמצעות חיוב כלשהו
למעט כזה שהוא סביר וממשי ונועד לגבייה.
3.4. למען הסר
ספק נוסף, סעיף 7 לחוק על תתי סעיפיו גם מפרש ומבהיר שהסנקציה היחידה בגין העמדת
הלוואה לפירעון מוקדם על ידי המלווה (שכן, כשנעשית מיוזמת
הלווה, ודאי שלא ניתן לחרוג ממסגרת הריבית המותרת עד למועד הפירעון) הינה חיוב
בריבית הפיגורים המותרת (120% מהריבית ההסכמית או החוקית), ממועד העמדת ההלוואה
לפירעון, בהתאם לתנאי החוק, ועד למועד הפירעון בפועל.
3.5. התובעת
תטען, כי ההגדרות הללו בחוק נועדו להסיר מראש כל אפשרות וצל צילה של טענה
בקשר ניסיון התחמקות מהוראות החוק באצטלה של טענות פרשניות בדיעבד (טענות כגון
"פיצוי מוסכם" ו"עמלות"), שכן, למעשה, אחרת כלל לא היה בהגדרות
מפורטות אלה בחוק צורך ופשיטא היא שריבית פיגורים ופיצוי מוסכם או כל כינוי אחר
לתשלום המשולם עקב הפיגור בחוב - חד הם. לעניין זה יפים דברי בית המשפט העליון
בעניין זאבי תקשורת נגד בנק פועלים:
"סבורני כי בית המשפט המחוזי צדק בקביעותיו דלעיל. כאמור,
בפסיקת בית משפט זה כבר נפסק לא אחת בעבר כי יש לסווג סעיף
ריבית פיגורים כסעיף פיצויים מוסכמים, וכי ריבית פיגורים משקפת את הסכמת
הצדדים באשר לפיצוי שהנפגע זכאי לו במקרה של הפרת החיוב הכספי [ראו: עניין חשל;
עניין לוינסון; עניין מי ערד; עניין הפניקס]."
3.6. עוד יצוין,
כי לאחרונה תוקן החוק באופן שנוספו בו שינויים מתקנים ושינויים מבהירים
ובין היתר בוטלה האפשרות לגבות ריבית פיגורים מעבר לתקרה הקבועה בחוק
(בוטלה התוספת של 20%). בדברי ההסבר להצעת החוק
צוין, כך:
"ריבית הפיגורים מהווה גם היא רכיב בעלות האשראי, בדומה
לריבית רגילה, אלא שהיא קובעת עלות גבוהה יותר ללווה שהוא "מסוכן", לכן
גם ביחס לריבית זו אין זה מוצדק לאפשר חריגה מתקרת הריבית הנורמטיבית המוצעת."
3.7. כמו-כן,
במסגרת תיקון החוק נקבע, כי יותקנו תקנות לפיהן תיערך רשימה סגורה של סכומי אותן
הוצאת סבירות ממשיות לצרכי גבייה וכי רק הוצאה שתיכנס בגדר אותה הרשימה
תוחרג מהעלות הממשית של האשראי. במסגרת דברי ההסבר להצעת תיקון החוק הובהר,
כי:
"יובהר כי הוצאות שגובה מלווה בשל גביית חוב שאינן
עומדות בהוראות סעיף 7א לחוק כנוסחו המוצע, אינן ממועטות מההגדרה "תוספת",
ועל כן מחושבות כחלק משיעור העלות הממשית של האשראי."
3.8. הנה כי כן, גם פיצוי מוסכם בשל אי פירעון הינו במהותו ריבית
פיגורים ואף אין כל הבדל בינו לבין ריבית רגילה למעט הגדלת מרכיב הסיכון, ואין ולא
יכלה להיות כל הווה אמינא אצל חברה מקצועית כמו נתבעת 1,
כי פיצוי כזה או עמלה כזו מוחרגים מהוראות החוק, לעניין חריגה אפשרית מתקרת ריבת
הפיגורים המותרת בחוק.
3.9. ויובהר, אין
באמור בכדי לגרוע מסמכות בית המשפט הנכבד להפחית פיצוי הסכמי שכזה/ריבית
פיגורים הסכמית שכזו ולהעמידו הרבה מתחת לתקרה המותרת בחוק (וזאת מכח הסמכות הקבועה בסעיף 15(א) לחוק התרופות לעניין כל פיצוי
מוסכם או מכוח הוראות סעיף 9 לחוק או מכוח סעיפי חוק אחרים (כגון סעיפים 15 ו- 30
לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 וסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת
חוזה), התשל"א-1970)).
4.
אופן פרשנות החוק, מעמדו המיוחד והיד הקשה
מול המלווים המקצועיים המפרים:
4.1. כידוע,
עסקינן בחוק מיוחד אשר כבר נפסק על ידי בית המשפט העליון כי יש לפרשו,
באופן מיוחד, "באשר לחובות המלווה.. ללא פשרות"
ובאמצעות "הקפדה על כל תגיהן ודקדוקיהן של הוראות החוק" ו-
"פרשנות מקפידה ומחמירה של הוראותיו".
4.2. בהתאם, החוק
אף קובע חובות גילוי דווקניות על המלווה מול הלווה ומול בימ"ש
והוצל"פ, אשר הפרתן לכשעצמה (ללא יסוד הטעיה סובייקטיבי) מאפשרת ביטול ההסכם על ידי בית המשפט ביוזמתו
(ס' 9 לחוק) וכן מאפשר החוק (ס' 10) לרשם ההוצל"פ –בעל הסמכות המנהלית – שלא
לבצע פסקי דין (במעמד צד אחד) אף שכבר עברו את מבחן הערכאה השיפוטית ובכל
הנוגע לביצוע שטר אף מתיר לו לסרב "בכל עת" (גם הרבה לאחר
חלוף מועד האזהרה) ו"ביוזמתו" לביצוע הליכים מפרים.
4.3. החוק (ס'
13) אף מתיר לבית המשפט הנכבד לקבל ראיה בע"פ כנגד מסמך בכתב בכדי ליישם את
הוראות החוק הפטרנליסטיות לטובת הגנה על הלווה.
4.4. לא למותר
יהיה לציין, כי במסגרת תיקון החוק שנעשה, גישה מקפידה זו (ומגוננת על הלווה) באה
לידי ביטוי ואף נקבע, כי יוחלו עונשי מאסר בפועל (3 שנים) על מלווים אשר
הפרו את חובות הגילוי או אשר קבלו תשלום (גם אם בהסכם נכתבה ריבית פחותה)
העולה על ה- "ריבית הפלילית" כהגדרתה
– קרי בסביבות 30 אחוז לשנה (ריבית בנקאית + 30). וכך נכתב בדברי ההסבר להצ"ח:
"העונש המוצע לעבירות אלה הוא שלוש שנות מאסר, עונש
העולה בקנה אחד עם ענישה בעבירות דומות, כגון עבירת העושק שבסעיף 431 לחוק
העונשין, התשל"ז-1977"
4.5. אמנם תיקון
זה לא חל בענייננו אולם התובעת תטען כי ראוי שיעמוד מול בית המשפט הנכבד ובפרט
לאור שיעור עלות האשראי שנגבה מהתובעת אשר ללא ספק עולה על השיעורים האמורים, לכדי
עושק.
5.
גובה החוב המקסימאלי המותר של התובעת על
פי החוק בנסיבות דנן
5.1. תחשיב
רואה החשבון לא נסתר
5.1.1.
בנסיבות דנן, ...
5.1.2.
בכדי למנוע טענות סרק טכניות מטעות שעלו
בהליכים אחרים, יוער, כי חוות הדעת נערכה בהתאם לשיעור עלות האשראי המפורסם
בילקוט הפרסומים האחרון בהתאם למועדי ההלוואה ונוסח ההסכם. ככל שבמועד מסוים
כבר פורסם שיעור אחר צפוי לרבעון על ידי בנק ישראל הרי שהשיעור הקובע הינו השיעור המפורסם
האחרון בי"פ וזאת בהתאם לנוסח ההסכם, לחוק ואף
בהתאם לאתר בנק ישראל המציין כי הנתונים המחייבים הינם המפורסמים בילקוט הפרסומים
וכי אין להסתמך לצרכים משפטיים על הפרסומים באתר הבנק, ככל שיש בהם סתירה לי"פ.
5.2. תחשיבי
הנתבעים הנטענים שלא הוצגו בשלמות והופרכו
5.2.1.
הנתבעים סירבו ומסרבים להמציא
תחשיב אחד קוהרנטי וגלוי, בכדי להסביר את הריביות ואת חישובי הסכומים בהם חויבה
התובעת, ....
5.2.2.
לסיכום, אין חוות דעת או אף תחשיב נגדי
מצד הנתבעים וגם אין פירוט מינימאלי והגיוני של שיעורי הריבית המשתנים שחושבו ושל
סכומי הריבית והחוב.
5.3. טענות
הסרק של הנתבעים – השתת מע"מ על הריבית
5.3.1.
אמנם בהסכם צוין במילים, כי הריבית בתוספת
מע"מ אולם בוודאי לא ניתן כל הכשר מטעם התובעת, במפורש או במשתמע לחריגה
מהתקרה המותרת בחוק – חריגה שהיא גם בלתי אפשרית.
5.3.2.
בפסיקה אמנם קיימת התייחסות למחלוקת במצב
בו הסכם או פס"ד שותק לגבי הוספת רכיב המע"מ על הריבית (תמיד נפסק[5] שבהיעדר
התייחסות מתאימה של ההסכם או של פסק הדין הרי הסכום כולל מע"מ) אולם אין
ולא הייתה כל סוגיה אמתית כזו בכל הנוגע ללשון החוק.
5.3.3.
יודגש - אין ולא היה כל בסיס ל"מחלוקת
פרשנית" בדיעבד בקשר להוספת רכיב מע"מ כאשר התוספת חורגת מהתקרה בחוק.
אין ולא ניתנה הסכמה כזו מהתובעת ובוודאי לא מהמחוקק.
5.3.4.
החוק מגדיר המונח "תוספת", כ: "כל סכום שנדרש לווה לשלם בקשר לחוזה ההלוואה
מעבר לסכום שקיבל בפועל מן המלווה, למעט ריבית פיגורים" וברע״א 5888/95 קווי אשראי לישראל
(ראשל״צ) בע״מ נ' וניני, פד"י נא(1) 424, 427
כבר התייחס בית המשפט העליון לחוק, כדלהלן:
"הנה
כי כן, ״שיעור העלות הממשית של האשראי״ הינו היחס שבין כל ה״תוספות״,
שאותן חייב הלווה לשלם למלווה, לבין קרן ההלוואה שקיבל ממנו. תוספות אלה אינן
ריבית בלבד. אלה יכולות להיות תוספות בגין הצמדה ובגין כל הוצאות או תוספות אחרות
נוספות שבהן יחויב המלווה, יהיה שמן או כינוין אשר יהיה. הניסיון מלמד, שכדי
לקבל תמורה גבוהה יותר בעבור ההלוואה, נהגו מלווים ״ליצור״ חיובים תחת כינויים
שונים, וזאת מתוך כוונה להערים בדרך זו על הגבלת שיעור הריבית המותר בחוק"
5.3.5.
ובע"א 736/82 כפר חסידים, מושב
עובדים דתי בע"מ נ' דוד אברהם, פד"י
לט(2) 490, 495-496 (עליון), התייחסות למע"מ, כך:
"על-פי סעיף 16 לחוק מס ערך מוסף, המוכר
הוא אשר חייב בתשלום המס, וזאת בין אם גבה את המס מהקונה ובין אם לאו. בכל
מקרה הוא ייתבע לשלם את המע"מ. לכן נאמר בהקשר אחר בעמ"ש
(ת"א) 378/77, 376, 375, 251, בעמ' 57 (אשר אומץ בע"א 766/78, בעמ'
687):
"משום
כך, אם במקומו של המוכר, הקונה מתחייב לשלם את המס הרי הוא משלם כספים בעד
המוכר ויש לפיכך להוסיף את הסכום לתמורה המשתלמת על ידו למוכר. המחיר נקבע בין
המוכר והקונה מרצונם החופשי. ומה לי אם המוכר נוקב מחיר כולל או מפצל את התמורה
לפריטיה. אין זה שונה מהוראה בהסכם שלפיה הקונה ישלם, בנוסף למחיר הנקוב, כל הוצאה
אחרת שהמוכר חייב בה או עמד בה, כגון מס הקניה..." ...
"מבחינה
רעיונית כל מס - אף ישיר - עשוי להיות מגולגל על הקונה, ומאידך לא תמיד ניתן
לגלגל מס - אף מס עקיף - על הקונה אף אם המס נקבע כאחוז מן המחיר כפי שנקבע
מע"מ. ... לאור זאת נפסק כבר בשאלה דומה בע"א 738/80 הנ"ל מפי
מ"מ הנשיא בן-פורת, בעמ' 391: "לגבי מס ערך מוסף תופסת ההנחה, שהוא
כבר כלול במחיר שננקב, אלא אם כן נאמר בחוזה אחרת"."
5.3.6.
בענייננו החוק ברור ולא נאמר בו אחרת
וממילא לא הייתה הרשאה חוקית לחייב את הנתבעת בתשלומים החורגים מהתקרה בחוק, גם אם
הם כביכול ייוחסו ל-"מע"מ". אין כל הבחנה בעניין זה בין כל מס
המוטל על המלווה, לרבות מס חברות, ולמעשה גם בין כל הוצאה של המלווה.
5.3.7.
למען הסר ספק בקשר לכוונות הנתבעים, נשאל נתבע 2 (פ' ע' 110 ש 14 –
ע' 111 ש' 14) מדוע חויבה התובעת במע"מ ומה ההיגיון ולא ידע להסביר זאת ואף
אישר שהלקוחות שלו לא מוסיפים לו מס שכר ומס רווח או מס חברות על התשלומים. נתבע 2
אישר שמדובר בחיובים שהם במהותם של החברה. גם הגב' ----- (פ' ע' 55 ש' 14 -27) לא
גילתה הבנה רבה בנושא זה וניכר שהוכתב לה
וכי הצהרתה כי בכוונת התובעת לקזז תשומות בגין ההלוואה (ועוד ברוסיה) הייתה
הצהרת שווא (שגם סותרת את ההצהרות ב"הואילים"
בהסכם לפיהם התובעת התכוונה לעבוד כשכירה).
5.3.8.
על כן, לא רק שלא היה מקום לספק
בנושא של היעדר חריגה מהתקרה בחוק באמצעות ייחוס ריבית ל"מע"מ" אלא
שגם אם היינו עוסקים בהלוואה שלא חל לגביה החוק או כזו ששיעורי הריבית בה
פחותים מהתקרה בחוק, בכל אופן דין רכיב המע"מ היה להתבטל כתניה מקפחת
בחוזה אחיד ו/או על פי חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 ותקנותיו (הצגת מחירים
ללא מע"מ) או על בסיס הטעית הנתבעת בנושא.
5.3.9.
לעניין היות הסכם ההלוואה חוזה אחיד,
יפים דברי בית המשפט הנכבד בה"פ 157/01 (מחוזי ת"א) שרה רייז נ' מיסטר מאני
ישראל בע"מ, פדאור 02(3) 407 (2002):
"האם חוזה ההלוואה
חוזה אחיד הוא?
חוזה ההלוואה שלפנינו הנו חוזה אחיד, תוכנו נקבע כולו על ידי המשיבה
ומאופן ניסוחו עולה שהוא משמש את המשיבה כדרך קבע, בשינויים קלים שעיקרם
"מילוי" פרטיו של הלווה והתאמת הטופס לכל עסקה קונקרטית, בעסקי ההלוואות
כאחד מנתיבי ההלוואה הקבועים שהיא מציעה. כמו כן יחסי הכוח והדומיננטיות בין
הצדדים במסגרת העסקה מלמדת על יחסי עסק – צרכן, מאפיין נוסף ממאפייניו של החוזה
האחיד. כך גם היעדרו של כל מו"מ באשר לתנאי החוזה וכמו כן ההליך הקודם למתן
ההלוואה בו הלווה נדרש להגיש מועמדות להלוואה, מועמדות הנבחנת, באופן חד צדדי, על
ידי המלווה."
5.3.10.
כל התנאים, הלאו דווקא מצטברים, דלעיל
(לרבות טופס בקשת ההלוואה) מתקיימים בענייננו. אמנם בענייננו נטען, כי אין
עסקינן בחוזה אחיד וכי הוא פרי מו"מ אולם מחקירתה של הגב' --- (כמו גם מתיק
מוצגי הנתבעים) עולה דווקא, כי לא היה כל מו"מ על נוסח החוזה או תנאיו וכל
הטיפול התמצה בהזנת נתונים (ריבית חוקית מקסימאלית) השלמת פרטים והכשרת העסקה
לבצוע (משכנתה). מקו"ח כאשר נטען שגב' ---- היא זו שערכה את החוזה ולא
עו"ד מטעם הנתבעת 1. בעובדה שחתימת התובעת אומתה על ידי עו"---
אין בכדי לגרוע בכך.
5.3.11.
סכום המע"מ: ...
5.4. טענות
הסרק של הנתבעים – "עמלת פירעון" או ריבית פיגורים מוסווית
5.4.1.
במהלך כל ההליכים מול התובעת, החל ממועד
"מכתב ההתראה" הנטען, פתיחת תיק ההוצל"פ, הליכים בהוצל"פ
(לרבות בנושא הבקשה להשבת כספים), ואף ההליכים בתיק זה שעד למועד ישיבת ההוכחות,
נמנעו הנתבעים מלפרש אודות עמלת הפירעון המוקדם שנטען שחויבה בה התובעת על
פי ההסכם. אמנם הוזכר בשפה רפה כי התובעת "חויבה" בעמלת פירעון מוקדם אולם
בשום תכתובת בין הצדדים או כתב בי דין (והיו הרבה) לא צוין סכום העמלה בה
כביכול חויבה התובעת ודרך חישובה והמועד בו חויבה, באופן מפורש.
5.4.2.
....
5.4.3.
בין כה ובין כה, משהוצגה גרסת הנתבעים
בישיבת ההוכחות, בצירוף הפניה לאותו נספח נטען שצץ לראשונה בשנת 2014 (להלן:
"הטבלה"), התברר כי הנתבעים טוענים, לא פחות ולא יותר,
לריבית פיגורים חודשית מוסווית נוספת של 1.7 אחוז פלוס
מע"מ
(שזהו בדיוק
המרווח בין המדרגות החודשיות בעמלת הפירעון בטבלה) ובסה"כ לריבית מוסווית רטרואקטיבית
בשיעור כ- 2% לחודש (כולל מע"מ) או 24% לשנה וזאת בנוסף ועל הריבית
ה"הסכמית" השוטפת (שכאמור אף היא חורגת מהתקרה החוקית)!!!
5.4.4.
בכדי לסבר את הדברים ולהסיר כל הטעיה מפני
בית המשפט הנכבד – אין כל הבדל בין סכום אשר צובר ריבית פיגורים של 2%
לחודש עד למועד הפירעון, לבין אותו סכום אשר לגביו נטען, כי אם יפרע לאחר חודש אזי
תשלום עמלה של 2%, אם לאחר חודשיים אזי עמלה של 4%, אם לאחר 3 חודשים עמלה של 6%
וכן הלאה. בשני התרחישים מדובר בריבית של 2% לחודש לכל דבר ועניין כאשר השאר הינו
ניסיון מגושם לסמנטיקה והצגה מטעה, שנועדה להפר את החוק, בצורה גסה.
5.4.5.
בכדי לסבר את הסכומים ואת גודל ההטעיה
והיקף ההפרה – לתובעת הוצג מספר אחד בלבד של ריבית פיגורים – 11.3% לשנה
(ס' 19 להסכם). לאחר מכן, על רכיב זה הוסף רכיב מע"מ וזאת בצורה מטעה וללא כל
הגיון (חקירת ---- ונתבע 2 שלא ידעו להסביר מדוע) ובוודאי שבניגוד לחוק הגנת הצרכן
ותקנותיו בנושא הצגת מחירים ובוודאי שבניגוד לחוק. לבסוף על רכיב זה הוספה
ריבית פיגורים מוסווית של 1.7% לחודש פלוס מע"מ ( כ- 24% לשנה). בסה"כ
על סכום של 1,000 ₪ שעמד בפיגור שנה (למשל שנת 2012) חבה הנתבעת בסך של כ-
1000*1.113*1.24= 1,380 ₪ היינו ריבית פיגורים אפקטיבית של כ- 38% לשנה – ריבית שהיא עמוק בגדרי
ה"ריבית הפלילית" בנוסחו המתוקן של החוק. וכל זאת יש לזכור כאשר
לנתבעת קיימת בטוחה בדמות דופלקס מרווח עם 2 חניות במרכז ראשל"צ אשר שוויו,
גם אז, עלה מונים רבים על סכום החוב.
5.4.6.
הגם שלטענת התובעת אין צורך מיוחד בהרחבה
לגבי מדוע דין "עמלה" זו, שהינה, כאמור, ריבית פיגורים מוסווית לכל דבר
ועניין, להיות בטלה ומבוטלת או אף חסרת תוקף מלכתחילה בשל הטעיה וחוסר תכלית,
יובאו להלן מספר טעמים נוספים בקליפת אגוז:
5.4.7.
ראשית, שמה של העמלה (בהסכם,
בטבלה ואף בתכתובות וכתבי בי דין) – "פירעון מוקדם" מטעה, אינו
קשור ואף הפוך למהות החיוב הנטען, כפי שהוסבר/נטען לראשונה במסגרת ישיבת
ההוכחות על ידי הנתבעים. עמלת פירעון מוקדם במהותה באה לפצות על אבדן תשואה
אלטרנטיבי למלווה ולכן היא קטנה (מבחינת סכום) ככל שההלוואה מתקרבת
למועד הפירעון המקורי (ככל שכבר נצברה ריבית רגילה לתקופה ארוכה יותר אזי אין גם
מקום לפצות על אבדן ריבית – ראו בהקשר זה הנטען בעמוד האחרון לחוות דעת
הח"מ). על כן מדובר בעמלת "פירעון מאוחר" הגדלה ככל
שהפירעון מתאחר, בדיוק כמו שמתנהגת ריבית. לכן, וכמאמר הפתגם הידוע – "אם
זה הולך כמו ברווז ועושה קולות של ברווז - זה ברווז" ועסקינן בהטעיה
ברורה, כך שדין העמלה להתבטל אף ללא קשר להוראות החוק.
5.4.8.
שנית, מהסיבה שלעיל אופן בניית הטבלה גם
הוא מטעה – כל בר דעת שיבחן את הטבלה יסבור, על פי שורת ההיגיון, כי כוונת
המנסח הינה שחודש 36 הינו החודש הראשון מתוך שלוש שנות חיי ההלוואה ואילו
חודש 1 הינו החודש האחרון מתוך שלוש שנות חיי ההלוואה. באופן זה בלבד עמלת
הפירעון המוקדם על הסכום שהועמד לפירעון אכן קטנה עם הזמן באופן המקובל ועל פי
שורת ההיגיון המסחרי. טענת הנתבעים שנשמעה לראשונה במסגרת ישיבת ההוכחות לפיה יש
לקרוא את הטבלה הפוך משמעה בהכרח כי גם צורת הטבלה עצמה מטעה את המתקשר.
5.4.9.
ויודגש, כי גם אם הטבלה הייתה מוצגת
ומיושמת בצורה המובנת והנכונה (קרי
– עמלת פירעון מוקדם קטנה המיושמת רק במקרה בו הפירעון ביוזמת התובעת) בכל זאת לא
ניתן היה לחייב את התובעת בעמלה זו באשר היא הייתה מביאה בהכרח לשיעור ריבית
אפקטיבי הגבוה מהמותר בחוק (ראו בהקשר זה עמ' אחרון בחוו"ד
הח"מ בנספחי התביעה – שכן, התובעת כבר חויבה בריבית המקסימאלית). לעניין זה יפים
למשל דברי בית המשפט הנכבד בת"א (תל-אביב-יפו) 37154/03 קידום ד.ש. השקעות
ופיננסים (1992) בע"מ נ ג ד 1. פרי שירן:
"דמי הפרעון המוקדם הנ"ל
הנם בגדר של "תוספת" כאמור ועל כן נוגדים את הוראות החוק בהיותם
עולים, יחד עם הריבית וריבית הפיגורים על השיעור של עלות האשראי המותרת לפי החוק
ודין החיוב בהם להתבטל, בין שיבוטלו עמם סעיפי ההסכם הנ"ל ובין אם לאו."
5.4.10.
שלישית, ממילא אין כל מקום או הגיון לעמלה כאשר נטען
על ידי הנתבעים, כי הינה באה לשרת שני תרחישים נפרדים – האחד פירעון על
ידי הלווה והשני פירעון על ידי המלווה. מטבע הדברים, פיצוי שיש לו תכלית והגיון
אמתי יהיה שונה בין תרחיש לתרחיש ולא הגיוני שיחושב בצורה זהה. די גם בכך
לקבוע כי מדובר בסעיף שנועד להטעות ולהסוות (באמצעות כריכת שני התרחישים) וכן כי
אין מדובר בפיצוי אמתי בעל תכלית מלבד ריבית מוסווית.
5.4.11.
רביעית, גם אם בהתעלם מההטעיה וההסוואה הברורה
וגם בהתעלם משיעור הפיצוי/הריבית הרצחני והלא סביר לכשעצמו, הרי שלאור הסברי
הנתבעים בנושא עסקינן גם בסעיף הנוגד במהותו את תקנת הציבור (כאמור, מבלי קשר
לשיעור הפיצוי). ובמה דברים אמורים:
5.4.12.
מאחר שהנתבעים החליטו בישיבת ההוכחות
לקרוא את הטבלה הפוך (בין אם בדיעבד, בכדי להצדיק את מעשיהם, ובין אם מלכתחילה,
באופן המטעה שנסקר לעיל) נותרה השאלה מה קורה בחודש ה- 37 להלוואה. כאמור, קריאת
הטבלה בצורה המתבקשת (עמלה הולכת וקטנה) מסתדרת עם שורת ההיגיון באשר לאחר 36
חודשים לא משולמת כלל עמלה מפני שאין כל פירעון מוקדם והמלווה כלל לא ניזוקה בדרך
של אבדן תשואה צפויה מהעמדת ההלוואה לפירעון מוקדם. משלב זה ואילך ההלוואה מוסיפה
לצבור ריבית פיגורים מקסימאלית ואין כל הצדקה לתשלום העמלה.
5.4.13.
עם זאת, כאשר קוראים את הטבלה בצורה
הפוכה, קרי- עמלה הולכת וגדלה, כפי שמבקשים כעת הנתבעים לטעון, אזי בהכרח
לא ברור מדוע העמלה מפסיקה לצמוח בחודש ה- 36 לתקופת ההלוואה, שהוא החודש האחרון
לתקופת ההלוואה המתוכננת. ניתן היה לצפות שהעמלה תוסיף ותגדל או לכל הפחות
תעמוד בעינה, באשר המלווה עדיין לא נפרעה מההלוואה וזאת לאור הסבריהם של
הנתבעים, כי העמלה באה לפצות על הצורך במאמצי הגבייה המתמשכים.
5.4.14.
בתשובה לשאלת בית המשפט הנכבד בנושא, ענו
הנתבעים, כי בחודש ה- 37 העמלה מתאפסת (וזאת בכדי להצדיק את הכינוי
"מוקדם"). קרי – בחודש האחרון לתקופת ההלוואה המקורית עומדת ההלוואה על
שיעורה המקסימאלי (למעלה מ- 60% - מאות אש"ח)
ואילו ככל שהעמלה לא נפרעת בחודש זה אלא בחודשים שלאחר מכן אזי עומדת העמלה על –
0!!!
5.4.15.
תשובה זו מוכיחה סופית את ההטעיה והכוונה
שמאחרי הטבלה עצמה, שכן גם אם היה ניתן איכשהו לטעון לפרשנות
(גם אם לא חוקית) לפיה הטבלה נקראת הפוך, כפי שמבקשים הנתבעים, היה ניתן לצפות לכל
הפחות לתשובה לפיה העמלה נותרת בעינה.
5.4.16.
זאת ועוד, לאור טענה זו, ברי כי הדבר לכשעצמו (אם
אכן היה מגולה מובן ומפורש לצדדים) יוצר אינטרס להפרת ההסכם ולמשיכת זמן
בתקווה להגיע לחודש ה- 37 להסכם ההלוואה, גם אם כבר הועמדה לפירעון, ובכך לחסוך
מאות אלפי ₪. עניין זה לא רק שמעודד את הלווה להפרה אלא דוחק אותו להסתכן באופן
שעשוי להניב למלווה רווחים גדולים ולהעמיד את המלווה בפני שוקת שבורה במידה ולא
יצליח בכך (שכן בינתיים העמלה כאמור גדלה. ובניגוד לרושם שנתבע 3 ניסה ליצור
זה לא המצב דנן באשר הטענה המופרכת מיסודה לא הייתה ברורה לתובעת או לבא כוחה).
5.4.17.
לכן, ברור כי גם מסיבה זו דין עמלת
הפירעון המוקדם כפי שפורשה ונטענה על ידי הנתבעים להיות בטלה ומבוטלת מיסודה.
5.4.18.
חמישית, אם לא די בכל האמור באה חקירת העדים
מטעם הנתבעים ומוכיחה כי אין כל הגיון בטענותיהם באשר למהות ה"עמלה" וכי
דינה בטלות. כשנשאלה גב' --- – לגביה נטען כי היא ערכה וניסחה את הסכם
ההלוואה - מה מהות העמלה וכיצד היא מתקשרת ל- "פירעון מוקדם"
לא ידעה זו להשיב וענתה, כי מדובר ב"פיצוי מוסכם" אשר בא לפצות על הבעיה
בתזרים המזומנים בגין אי הפירעון המתוכנן
(פ' ע 71 ש' 19-25, פ' ע' 72 ש' 2-20). גב' --- אף אישרה כי נתבעת 1 כלל לא אמורה
הייתה לשאת וגם לא נשאה בתשלום הוצאות לעורך דין בגין הגביה (פ' ע' 63 ש' 20-21).
5.4.19.
מנגד, כאשר נחקר נתבע 2 (שטען שגב' --- נסחה את
ההסכם) ועומת עם סעיף המזומנים השמן המוצג בדוחות הכספיים שצירף לתיק המוצגים,
שינה את טענתו וטען כי כלל לא הייתה לחברה בעיה של תזרים (פ' ע' 97 ש' 1-7).
5.4.20.
לכן, הוכח גם על סמך חקירת העדים, כי אין
קשר בין שם העמלה הנטענת למהותה וכי היא לא באה לכסות על כל הוצאה קונקרטית אלא
מהווה ריבית פיגורים נוספת מוסוות לכל דבר ועניין.
5.4.21.
לסיכום ביניים – מראש לא ניתן לקבל את טענת הנתבעים
בדיעבד בנוגע למהות העמלה וממילא, אם אכן ניתן היה, דינה להיות בטלה ומבוטלת בשל הטעיה
באופן חישובה והיותה ריבית פיגורים מוסווית העולה אף לכדי עושק ונוגדת את תקנת
הציבור, וכל זאת מבלי להביא בחשבון את הוראות החוק אשר ממילא לא מאפשרות
גביה נוספת מעבר לתקרת הריבית המותרת.
5.4.22.
לעניין זה יוזכר, כי לא ניתן להוסיף על עלות
האשראי המירבית בה כבר חויבה התובעת, ומאחר שכלל לא
נטען וממילא לא הוכח כי "העמלה" הינה עבור הוצאות גבייה סבירות
וממשיות (לגביהם כבר יוחד נספח בהסכם ההלוואה וכן פרק בתצהירים), ומאחר שממילא לא
ניתן לטעון כך (לאור אופן חישוב העמלה הנטענת (באחוזים מראש)) הרי שבכל אופן, גם
אם היה מדובר, באופן תיאורטי, בעמלה אותנטית סבירה והגיונית, לא ניתן היה לגבותה
בנסיבות, לאור החוק.
5.4.23.
כן יצוין, כי גם לטענת הנתבעים, כפי שעולה
למשל מסעיף 39 לתיק מוצגי נתבעים 1+2, סך "עמלת הפירעון המוקדם" שנגבתה
הינה 3-----כולל מע"מ – סכום משמעותי לכל הדעות אשר חויבה בו התובעת
שלא כדין ותוך הטעיה ואשר התווסף על הריבית הלא חוקית והמטעה לכשעצמה (רכיב
המע"מ) בגינה כבר "חויבה".
5.5. טענות
הסרק של הנתבעים – הוצאות שנשאה בהן הנתבעת 1 כביכול
5.5.1.
הנתבעים טוענים, בתצהיריהם, כי גובה החוב
שחושב כולל הוצאות שונות אשר כביכול נשאה בהן נתבעת 1 בקשר להלוואה ואשר "שוערכו"
לסך----₪ (כאשר ---2 מתוכם = ריבית תקופתית ומ"מ על ההוצאות ומהווים רכיב
השערוך – מוצג 35 למוצגי נתבעים 1+2).
5.5.2.
ראשית יובהר כי רק סך ---₪ מתוך הסכום
הנ"ל הינו סכום בגין הוצאות טיפול נטענות עובר למינוי הכונס ויתר ההוצאות הן
הוצאות הכינוס אשר הכונס הוציא במסגרת תיק ההוצל"פ.
5.5.3.
שנית יובהר כי סך של 8,--- כבר שולם על
ידי הנתבעת עבור הוצאות אלה מראש וזאת כאמור בהסכם ההלוואה (ס' 18 להסכם וגם מוצג
3) ובהתאם לאסמכתאות התשלומים שהועברו לתובעת. סכום זה לכשעצמו, כבר מעבר לתקרת הוצאות
הגביה הסבירות הכוללת, כפי שעולה מהפסיקה בנושא. ראו למשל תמש
(ת"א) 50260/99 דוכן משה נ' חב' מיסטר מאני ישראל 1997 בע"מ
(נבו):
" בעניין תביעה זו אנו עומדים על דרך סלולה באשר
הסכמי ההלוואה של החברה ממרץ 1999 נבחנו ע"י בית המשפט המחוזי (כב' השופטת
דרורה פלפל). קביעותיו המשפטיות של בית
המשפט המחוזי ומסקנותיו תואמות גם את גישתי (ראו: ה"פ
157/01 רייז נ' מיסטר מאני ישראל בע"מ, דינים מחוזי ל"ג (3) 561)...
ההוצאות
שגובה החברה לא יעלו על 1% מסכום ההלוואה. הוצאות לעניין זה הוצאות ניהול הסכם ההלוואה, מימון וגביה"
5.5.4.
באשר ליתר הסכום הנטען, הרי שמבלי לגרוע
בטענת התובעת שתפורט להלן כי כלל לא היה מקום להוצאות כינוס בענייננו, הרי שמדובר בהוצאות
כינוס אשר אם לא שולמו הן היו אמורות להיות משולמות לנתבעת 1 על ידי הכונס
מקופת הכינוס, ככל שהוצאו, וככל שלא שולמו פתוחה הדרך לנתבעת 1 לתבוע את הכונס
בעניין זה. מצהירי נתבעת 1 לא היו אמורים להתקשר עם
הגורמים הנטענים ואין להם ידיעה ממשית על ההוצאות אלא הכונס.
5.5.5.
יוזכר כי הכונס – נתבע 3 – ב"כ נתבעת 1 – טוען
בלהט כי החלטות בהוצל"פ הינן "חלוטות" וכי לבית
המשפט הנכבד אף אין סמכות לדון בהתנהלות בתיק הכינוס כעת או בכלל, וכמו כן
להפרדה שבינו לבין נתבעת 1 בשלב היותו כונס.
5.5.6.
מתיק המוצגים שצרף נתבע 3 אף עולה, כי
ביום 31.1.12 במסגרת סעיף 14 לצו מינוי כונס שניתן הוחלט, כי "הכונס ינהג
בביצוע פעולות המימוש, המכירה וחלוקת הכספים ע"פ הוראות שיקבל מרשם ההוצל"פ
לפי ביצוע כל פעולה" ובסעיף 19 לצו (מוצג 73 ע' 38): "כונס
הנכסים יהיה רשאי לקבלת החזר הוצאות הכינוס אך זאת לאחר שיגיש בקשה בעניין זה
בצירוף קבלות".
5.5.7.
בסעיף 1 להחלטת הרשמת נומ
ט111307170 (מוצג 73 ע' 70 למטה) הוחלט, בתגובה לבקשת הכונס: "ככל
שעומד הכונס על ההוצאות שטרם אושרו, יצרף אסמכתאות כמפורט בסעיף ד לעיל".
5.5.8.
ובסעיף ד להחלטת הרשמת מיום 8.8.13 (מוצג
73 ע' 23 למעלה), בתגובה לבקשת הכונס : "לעניין הוצאות בגין אחסנה, פינוי
המיטלטלין מהמחסן וועד בית – על הכונס להציג קבלות (אין די בעותק ההמחאה)."
5.5.9.
ובסעיף 1 להחלטת יום 24.10.13 (מוצג 2
נתבע 3), לגבי הוצאה אחרת: "יבהיר הכונס (בצירוף אסמכתא) עלות השמדת המטלטלין, האם אושרה הוצאה זו (להפנות לנומ')
ווכל שכן – מדוע טרם שולמה לקבלן המבצע".
5.5.10.
לכן, ככל שההוצאות הנטענות לא אושרו
על ידי כב' רשמת ההוצל"פ (מסיבותיו הברורות של הכונס ולאור שיפורט להלן) לא
היה כל מקום לתשלומן לכונס, שאינו משמש כרשם הוצל"פ, ולא הוא שיבחן ויאשר
סבירותן והוצאתן. ככל שהכונס אכן ויתר על ההוצאות הנטענות (למשל בכדי להציג מצב של
ניהול הליך יעיל וסביר וצודק של הכונס) אזי לא ניתן להשיתן
כעת על החייבת.
5.5.11.
האמור, בפרט שהכונס כבר עתר להגדלת שכר
טרחה לסך
למעלה ממאתיים אלף ₪ מכספי התובעת ובעת שאושר שכר הטרחה המבוקש לא הייתה
כב' רשמת ההוצל"פ או הצדדים מודעים לקיומן של הוצאות כינוס נוספות שהושתו על
החייבת, גובהן וסבירותן.
5.5.12.
לכן אלה אינן הוצאות נתבעת 1 אלא הוצאות נטענות
של הכונס שאף לא אושרו.
5.5.13.
לחלופין, ככל שבית המשפט הנכבד יסבור כי יש לו הסמכות וקיימת
הצדקה לדון בקיומן של הוצאות הכינוס הנטענות ולבחון אותן כנדרש כעת, במקום
הרשמת, ולזכות את נתבעת 1, במקום הכונס, אזי תטען התובעת, בפני בית המשפט הנכבד, בדונו
בכך כעת לראשונה, כך:
5.5.13.1. לא הייתה
כל הצדקה לתשלום
הוצאות פינוי והובלה בסך של למעלה מעשרת אלפים ₪, והן אינן בגדר הוצאות גביה
סבירות וממשיות, שכן נתבעת 1 או אף אחד אחר אף לא פנו מעולם לתובעת בכדי שתפנה
את ביתה ולו הייתה נתבעת 1 עושה כן מראש אזי התובעת הייתה נמנעת מפינוי
ביתה שלא כדין (באמצעות גיוס כסף תוך פרק זמן סביר) ומהנזקים שנגרמו לה ולכל
היותר מפנה אותו בעצמה תוך פרק זמן סביר מראש, כראוי, כמקובל, ועל פי חוק.
5.5.13.2. בשולי
הדברים, יצוין ...
5.5.14.
לסיכום נושא הוצאות הגבייה הנטענות
5.5.14.1. המדובר
בהוצאות נטענות שעיקרן הוצאות של הכונס ועניינן התחשבנות בין הכונס לנתבעת 1, ואין
לנתבעת 1 קשר להוצאתן בפועל.
5.5.14.2. לגבי יתר
ההוצאות הנטענות, הן ממילא שולמו מתוך סך של ---₪, המופרז לכשעצמו, ששולם מראש על
ידי התובעת והוכח בחקירת מר ---, כי לא שימש להוצאות חיצוניות כלשהן.
5.5.14.3. ככל שבית
המשפט הנכבד מוצא לדון ביתר ההוצאות אזי מלבד בחינת הסכומים וההוצאות ואי הכפילות
יש לדון גם בנחיצותה של כל הוצאה – עניין שלא נדון.
5.5.14.4. ככל שיבחן
זאת בית המשפט הנכבד, ממילא יגיע למסקנה, כי לא יכולה להיות כל הצדקה להוצאות אלה
באשר פינוי ביתה של התובעת נעשה ללא התראה, שלא כדין ותוך גרימת נזקים מיותרים, תוך
הסתרה וכי הוצאות אלה ומהותן אף לא עמדו בפני כב' הרשמת בעת שפסקה לכונס
את שכר הטרחה.
5.5.14.5. ככל שלא
יגיע בית המשפט הנכבד למסקנה זו אזי ממילא יווכח, כי
הסכומים מגמתיים ומופרכים מעיקרם וכי יש לקזז סכומי מע"מ תשומות מהוצאות
הכינוס והפרשי "ריבית" בסך של כ- --- שנגבו/הועמסו על התובעת בדרכי
רמייה וזאת בנוסף לסכום ששלמה התובעת מראש בעת עריכת ההסכם.
5.5.14.6. בכל אופן,
אין לקבל את הטענה באשר לחוב של התובעת שלא נגבה, וזאת גם לאור שהטענה בקשר
להוצאות הספציפיות כבר הועלתה בפירוט על ידי נתבע 3, בראשית שנת 2014, כאשר
מטעמיהם הברורים לא דרשו אז את הפרש ההוצאות הנטען מקופת הכינוס הקיימת (על אף שאת
הוצאות התגובה שם כן בקש הכונס, ונדחה).
5.6. לסיכום
סוגיית גובה החוב המקסימאלי של התובעת
5.6.1.
...
ג.
הטעיה ודריסת
חובות הגילוי על ידי הנתבעים
6.
הטעיה
6.1. בית המשפט
הנכבד נוכח לעיל, כי גם לשיטת הנתבעים ועל פי הסבריהם/גרסתם קיים יסוד ברור של
הטעית התובעת, וזאת לגבי כל אחד מהרכיבים לעיל. הנתבעים טוענים, למעשה, כי מרבית
הפער מקורו בריבית פיגורים רצחנית שהוסוותה ולא צוינה, וכן לרכיב המע"מ
המטעה והלא הגיוני, גם לשיטתם, שממילא לא הוצג בהסכם בצורה מספרית, בניגוד לחוק (ואף
חוק ותקנות הגנת הצרכן – הצגת מחירים כהצגה מטעה), וכן להוצאות גביה אשר
חלקן נגבו מראש על אף שלא הוצאו בפועל ולגבי חלקן נטען, כי התובעת חויבה בהם ללא
פירוט וידיעה, הגם שהוכח כי אם כן היו אז נופחו שלא כדין.
6.2. התובעת
העידה בתצהירה ובח.נ כי הסתמכה על מצגי הנתבעים ופרסומיהם לגבי הלוואה על פי חוק, והוכח גם
בחקירת נתבע 2 כי הוצגו ריביות על פי חוק כך שעדותה אף קבלה חיזוק (פ' ע' 111
ש' 7-11).
6.3. בית המשפט
הנכבד מופנה לעניין זה לעמוד 12 בתיק המוצגים של נתבעים 1+2 (מסמך "תנאים
כללים להלוואה המבוקשת") – מה בין הריבית במסמך זה (0.72% לחודש) לבין
הריביות שחויבה בה התובעת? ומה בין "אופציה לפירעון מוקדם" לבין
עמלת הפירעון המוקדם/ריבית הפיגורים שחויבה בה התובעת? אפילו עיון בטבלה שהוסתרה
מראה שיעור "ריבית פיגורים שנתית אפקטיבית" של 11.31%.
6.4. לכן, גם אם
היה ניתן לקבל כהגיונית את תירוצי הנתבעים בקשר לעמלת הפירעון המוקדם ויישומה
בנסיבות של פירעון מאוחר, אז בוודאי שאין כל גילוי נאות לה כפי שהוצגה
(לרבות דרך קריאת הטבלה, יישומה בנסיבות של פירעון יזום על ידי המלווה והתאפסות
ה"עמלה" לאחר 37 חודשים).
6.5. לא זו אף
זו, גם במכתב הנטען של העמדת ההלוואה לפירעון והתראה, אשר לא הוכח כי התובעת ידעה
עליו, לא צוינה העמלה המפלצתית בה חויבה כביכול התובעת וכך גם בפני כב' רשמת
ההוצל"פ, במסגרת כל ההליכים בתיק עד לשנת 2014 לא ניתן כל גילוי לדרך חישובה,
ובוודאי לא לעובדה שהתובעת ממשיכה "לחוב" בה עם התמשכות ההליכים
(ובוודאי שלא כי היא מתאפסת בחודש 12/12).
6.6. הטענה לפיה
התובעת או עורך דינה לא הוטעו (מבחינה סובייקטיבית) והבינו את כל הוראות
ודקדוקי ההסכם, כפרשנותם האבסורדית הנטענת כעת על ידי הנתבעים, מופרכת
מיסודה, ולא רק מפני שנתבע 3 טוען בעצמו הפוך בחקירת צד ג', אלא ובעיקר מפני שלא
הגיוני שהתובעת, שברשותה דירה מפוארת ומאובזרת ששוויה עולה לאין ערוך על ההלוואה
תתקשר עם נתבעת 1 בהסכם הנושא ריבית בלתי חוקית מופרזת בשל רצונה
ל"שחרר" סכום של 100,000 ₪ המעוכב מכספי תמורת דירת מגורים אחרת.
6.7. גם אם
פרוצדורה של הלוואה בנקאית הייתה, אולי, מסובכת יותר, בוודאי שהתובעת לא
נמנתה עם אותם לווים במצוקה הנוטלים הלוואות חוץ בנקאיות בסיכון בריביות עושק אלא הייתה
בעלת נכסים העולים לאין שיעור על ההלוואה שבקשה. לכן, לא היה כל הגיון מבחינתה
בנטילת הלוואה הנושאת שיעור ריבית מופרזת מעבר לחוק וקיימים גופים רבים אשר היו
עומדים בתור בכדי להלוות לה ולקבל תשואה חוקית מקסימאלית, ביודעם כי גם אם ימתינו
שנים רבות (ולמעשה ולאור אופי הבטוחה והתשואה באותם שנים, אף חצי יובל) יבטיחו
לעצמם תשואה מקסימאלית חוקית קבועה ונאה.
6.8. מובן גם, גם
כי אילו ידעה התובעת כי הינה מחויבת בריבית פיגורים רצחנית, כפי שנטען שחויבה, לא
הייתה התובעת "מתעכבת" בפיגורים והייתה ממחזרת את ההלוואה באמצעות מלווה
אחר, פחות חמדן, ושומר חוק, כפי שבפועל עשתה בסופו של יום!!! מובן גם שאם
היא או אחד מעורכי דינה היו יודעים שהיא מחויבת בריבית של כ- 40 אחוז לשנה,
היו יודעים להעלות טענות בנושא בפני הרשויות המתאימות, במסגרת ניסיונותיהם הלא
פוסקים להימנע מהמימוש, וחזקה כי גם הערכאות המתאימות היו יודעות לעשות כן,
מיוזמתן, כפי שמאפשר החוק, לו לא היה כאן יסוד של הטעיה.
6.9. לכן, אין ולא יכול להיות כל ספק שבנסיבות, התובעת הוטעתה,
באופן המקנה לה את הסעדים הנתבעים, מכח
הדין הכללי.
7.
הפרת חובות הגילוי בהסכם המהווה
"הטעיה"
7.1. מעשיהם של
הנתבעים, התאפשרו, חרף הוראות החוק הפטרנליסטיות, וזאת, בין היתר, בשל כך שהופרו
ההוראות הקבועות בחוק בעניין הגילוי, באופן חמור, ולגבי חלקן פירוט כדלהלן:
7.2. " 3. חובת גילוי
(א) מלווה, העומד לחתום על חוזה הלוואה עם לווה, יתן לו עותק ממנו והזדמנות סבירה לעיין בו לפני חתימתו, וכן
ימסור לו עותק חתום ממנו לאחר החתימה.
(ב) חוזה הלוואה יכלול גילוי מלא של הפרטים האלה:
(1) ..;
(2) סכום ההלוואה;
(3) הסכום שקיבל
הלווה בפועל – משהתברר
בתצהירי הנתבעים, פירוט ההוצאות שנטען ששאה התובעת,
ומשהתברר כי לא שולם לעו"ד בגין עריכת ההסכם, אזי בהכרח הופרה חובת הגילוי –
התובעת קבלה רק 470,000-9,280= 460,720 ואין לקבל את הסברי נתבע 2 בעניין זה בסעיף
23 לתצהירו ( שנדמה כי הסעיף בתצהיר מהווה לכשעצמו הוכחה נוספת להיות החוזה חוזה
אחיד).
(11) שיעור ריבית הפיגורים בחישוב
שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית, לפי הידוע בעת חתימת חוזה ההלוואה - כאמור לעיל, ריבית הפיגורים המוסווית עמדה בפועל
על כ 38% במועד החתימה אולם נכתב 11.31% (ממילא, ככל שתתקבל טענת הנתבעים לפיה אין
מדובר בריבית פיגורים מוסווית אזי מדובר ב"תוספת" אשר הייתה אמורה
להיכלל בחישוב וגילוי "שיעור העלות הממשית של האשראי" (שכן, כאמור, מונח
זה כולל כל סכום, למעט "ריבית פיגורים").
7.3. סעיף 4 לחוק
קובע, כי הפרת חובת הגילוי בסעיף 3 משמעה – הטעיה:
אי קיום חובת הגילוי
4. מבלי לגרוע
מזכותו של הלווה לסעדים לפי חוק זה או לפי כל דין אחר,
יחולו הוראות סעיפים 12(ב) ו- 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973,
לפי הענין, אם לא קיים המלווה את חובת הגילוי לפי סעיף
3.
7.4. כמו-כן,
בפסיקה הובהר, כי הדרישה הינה קוגנטית, ההקפדה הינה על
כל תג ותג, ולא תישמע טענה לפיה ניתן היה לחשב ולהגיע לפרטים המגולים בצורה
פשוטה. כך למשל ב בע"א 9044/04 מיסטר מאני נ' צוניאשווילי,
פסק והפנה בית המשפט העליון:
"המערערת טענה טענות מטענות שונות בדבר הקלות שבה יכלו
המשיבים להשיג את המידע הרלוונטי, על אף שלא הובא מפורשות בחוזה. טענות אלו, אין
בהן כדי לסייע למערערת. כאמור, חובת הגילוי הינה קוגנטית,
ועל כן מלווה שאינו מקיים את הוראות החוק כפשוטן ובמלואן, אינו יכול להישמע בטענה
שהיה על הלווה להסיק את המסקנות המתחייבות ולחשב את החישובים המתבקשים מהסכם הלוואה.
המערערת טוענת כי מדובר במסקנות ברורות וחישובים פשוטים, ואם כך, אדרבא תתכבד
המערערת ותקיים את הוראות החוק במלואן. (ראו: ת"א (ת"א) 45290/04 ע.כ.
אשראי ופתוח (1994) בעמ"מ נ' בועז הראל, תק-של
2006(4) 13836 (2006))."
ובת"א
045290/04 ע.כ. אשראי ופיתוח (1994) בע"מ נ' הראל בועז ואח':
"בעניינינו,
אין מדובר בהפרות שוליות של חוק הלוואות חוץ בנקאיות. איני מקבל את טענות התובעת
בדבר כך שהנתבעים חתמו, ידעו ויכלו לחשב את החישובים השונים. על התובעת
חובה למלא את הוראות החוק נוכח עיסוקה
ובפרט שלפי הצהרת מנהל התובעת, היא מקפידה על קיום הוראות החוק. אין לתובעת אלא
להלין על עצמה."
7.5. על כן המסקנה
המתבקשת היא, כי הופרה חובת הגילוי הקבועה בסעיף 3 לחוק, וגם בשל כך התקיימה
הטעיה, שבנסיבות הספציפיות ולאור הסכומים, אף מהווה הפרה חמורה.
8.
הפרת חובות הגילוי – מכתב התראה לפני העמדת
ההלוואה לפירעון
8.1.
"7. הקדמת מועד הפרעון
(א) ...
(ג) ביקש המלווה
להקדים את מועד הפרעון של יתרת ההלוואה, ישלח ללווה
התראה כי עליו לשלם את התשלומים שבפיגור תוך תקופה שלא תפחת מ-14 ימים מיום
משלוח הדרישה, וכי אם לא יעשה כן, תעמוד יתרת ההלוואה לפרעון
מיידי ותיווסף עליה ריבית פיגורים ממועד ההעמדה לפרעון מיידי ועד למועד התשלום
בפועל.
(ד) המלווה יפרט בהתראה את הסכום של כל תשלום שבפיגור,
את סכום ריבית הפיגורים שנצבר עד ליום משלוח הדרישה, וכל סכום מיתרת
ההלוואה שיוקדם מועד פרעונו; שר המשפטים רשאי לקבוע
דרך למשלוח ההתראה, ופרטים נוספים שייכללו בה.
(ה) לא שילם הלווה כנדרש, רשאי המלווה להעמיד לפרעון מיידי כל סכום מיתרת
ההלוואה כפי שפורט בהתראה, ותיווסף עליה ריבית פיגורים ממועד ההעמדה לפרעון מיידי ועד למועד התשלום
בפועל.
8.2.
המחוקק קבע, כי בטרם מועמדת הלוואה
לפירעון מוקדם נדרש לפרט בהתראה כתובה את כל הפרטים שבס"ק
ד' אשר תורמים יחד להבנת מצב החוב בכללותו והסנקציה הצפויה, ולא בכדי. קבע כך.
8.3.
בפועל, אם אכן נשלח מכתב ההתראה כמוצג 32
למוצגי הנתבעים (ובוודאי שהתובעת אף לא קבלה הודעת דוא"ל מתאימה בנושא), הרי
שהוא לא כלל אף אחד מהתנאים הנדרשים למעט סכום הפיגורים שאף הוא לא היה נכון.
ממילא התובעת הוטעתה לחשוב שיתרת החוב ליום 16.6.11 הינה כ 700 אש"ח בעוד שגם לשיטת הנתבעים עצמם סכום
זה לא היה נכון לאותו מועד אלא היה מותנה וכלל עמלה/ריבית
פיגורים מותנית סמויה ופיקטיבית של כמאתיים אש"ח
שהתובעת לכאורה יכלה להימנע גם ממנה אם היתה מפורטת ואם
תפרע את הסכום תוך 14 ימים (ולא 7 ימים).
8.4.
מסקנה – הופרה הוראת סעיף 7 וממילא ההלוואה לא
הועמדה לפירעון מוקדם- סכום החוב בפתיחת תיק ההוצל"פ היה כ- 100 אש"ח בלבד (לפי לוח הסילוקין) ובוודאי לא 700 אלף ₪, וכמו
כן הנתבעת מעולם לא הייתה רשאית לגבות ריבית פיגורים.
9.
הפרת חובות הגילוי – בקשת ביצוע שטר
המשכנתא
9.1.
8. סדרי דין (תיקון: תש"ס)
(א) הגיש מלווה תובענה בבית משפט נגד לווה, או
הגיש נגדו בקשה ללשכת הוצאה לפועל לביצוע פסק דין או לביצוע שטר, והכל
בקשר לחוזה הלוואה, יצרף לכתב התביעה או לבקשה העתק של פסק הדין או של החוזה, לפי הענין.
(ב) בתובענה או בקשה כאמור בסעיף קטן (א) יציין
המלווה את הסכום שתשלומו נדרש ואת אופן חישובו, וכן פרטים אלה:
(1) כל הפרטים שיש לגלותם לפי סעיף 3(ב);
(2) התשלומים ששילם הלווה לפרעון
ההלוואה ומועדיהם, בפירוט סכום ההלוואה והריבית בכל תשלום;
(3) יתרת החוב במועד הגשת התובענה;
(4) התשלומים שבפיגור, וסכומי הריבית וריבית
הפיגורים ביחס אליהם שנצברו עד למועד הגשת התובענה;
(5) כל סכום שמועד פרעונו
הוקדם, וסכום הריבית ביחס אליו שנצבר עד למועד הגשת התובענה;
9.2.
בכתב התביעה, נטען להפרת סעיף 8ב לחוק (ס'
109, ס' 108) וכן להטעיית כב' רשמת ההוצל"פ, ובין היתר, בדרך של אי צירוף
נספחים/לא ברורים להסכם ההלוואה במסגרת בקשת הביצוע (ס' 59) והעניין נתמך אף
בתצהיר התובעת (ס' 55). הדבר אף צוין בס' 11 ו- 12 לכתב התביעה ובחוות דעת
הח"מ שצוין, כי הינה חלק בלתי נפרד הימנה (בדיוק כמו שנספחים כאלה או אחרים
הינם חלק מהסכם ההלוואה).
9.3.
למרות האמור, בחרו הנתבעים שלא להפריך
טענה זו באמצעות צירוף בקשת הביצוע ונתבע 3 אף תירץ בתצהירו שעשה זאת מפני שהצליח
לאתר "חלק" בלבד מהמסמכים הנטענים. עם זאת, משביקש הח"מ
להציג את בקשת הביצוע המצויה סרוקה בתיק ההוצל"פ, בכדי להוכיח השמטה מכוונת
של נספח אחד, שהתברר כמהותי כביכול, התנגד לכך נתבע 3.ייתכן וזו אכן זכותו
אולם בוודאי שלא הוכח אחרת, היינו, כי הוצגו בפני רשמת ההוצל"פ היתרות
הנכונות ודרכי חישובן בהתאם לחובת הגילוי בהתאם להוראת ס' 8ב לחוק, ועל כן הוכחה
הטעיה והפרה של חובת הגילוי גם בנושא זה של ס' 8ב לחוק.
9.4.
יצוין, גם כי נתבע 3 צירף לתיק מוצגיו את מוצג
31 – בקשה למינוי כונס אשר בסעיף 5 לה צוין כי היא חוזרת על בקשת הביצוע
וכי "המסמכים הרלוונטיים כאן ושצורפו לתצהירו הנ"ל של מר פ----,
הם אלו: העתק הסכם ההלוואה...". למותר לציין כי גם מסמך זה על נספחיו
מוכיח כי לא צורפו הפרטים והנספחים המלאים (ובין היתר הטבלה).
9.5.
לעניין זה יוזכר, כי סעיף 10 לחוק קובע
כדלקמן:
10". אי-נקיטה
של הליכי הוצאה לפועל
(א) ...
(ב) ביקש מלווה נקיטת הליכים של הוצאה לפועל נגד לווה בדרך של
ביצוע שטר שחתם הלווה בקשר לחוזה הלוואה, רשאי ראש ההוצאה לפועל בכל עת,
ביוזמתו או על פי בקשה, לסרב לנקוט את ההליכים המבוקשים, אם היה לו יסוד
להניח כי חוזה ההלוואה או תנאי בו אינם מתאימים להוראות סעיפים 2, 5, 6 או 7,
או כי המלווה לא גילה גילוי מלא של הפרטים המהותיים לחוזה ההלוואה;
(ג) ...
(ד) סירב ראש ההוצאה לפועל לנקוט הליכים כאמור, יעביר את הענין לבית המשפט המוסמך, ובית המשפט ידון בענין כאילו הגיש הלווה בקשה לבית המשפט לביטול חוזה
ההלוואה או תנאי בו, או לשינוים, כאמור בסעיף 9..."
ד.
סמכויות
הביטול והתיקון על ידי בית המשפט הנכבד
10.
סמכויות מכוח הדין הכללי
10.1.
בית המשפט הנכבד נוכח לעיל, כי הנתבעים
טענו לסעיפים בלתי חוקיים לא הגיוניים ומטעים בהסכם ההלוואה אשר דינם ממילא להתבטל
באשר הם מהווים תנאים מקפחים בחוזה אחיד ו/או נוגדים את חוק הגנת הצרכן ותקנותיו
(בפרט הצגת המע"מ) ו/או מהווים הטעיה ברורה.
10.2.
יצוין, כי לבית המשפט הנכבד סמכות להתערב
גם בשיעור הריבית, וגם אם אינה מוגבלת בחוק, וזאת הן מכח
החוק והן מכוח סמכותו הכללית הטבועה, וכפי שנעשה במקרים רבים מכוח הוראות סעיף
9 לחוק[6]
או מכוח סעיפי חוק אחרים (כגון סעיפים 15 ו- 30 לחוק החוזים (חלק כללי),
תשל"ג-1973 וסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970),
זאת בפרט כאשר מדובר בהלוואות בשוק האפור (ממלווה מקצועי)[7], ואף
במקרים בהם הלווה לא עתר כלל לסעד כאמור[8].
10.3.
הדברים יפים במיוחד לענייננו, כאשר
עסקינן בתובעת אשר משכנה נכס העולה לאין ערוך על גובה ההלוואה וכאשר הוכח כי
המלווה כלל לא הייתה בסיכון. כך למשל בעניין זאבי לעיל, פסק
בית המשפט העליון כי יש להפחית את "ריבית ההפרה" אשר חויבו בה החברות על
פי הסכם ברור מול בנק הפועלים (אותה החשיב, כריבית פיגורים – היינו פיצוי מוסכם) ,
ואף לבטלה כליל בכל הנוגע לתקופה בה שווי הנכס המשועבד (בנסיבות שם – מניות) עלה
על גובה החוב, שכן בהיעדר סיכון לא הייתה לה הצדקה. וכך פסק בית המשפט העליון:
"לעומת קביעה זו, נראה כי יש ממש בטענת החברות החלופית לפיה
גם אם תתקבל עמדת הבנקים, הרי שריבית ההפרה צריכה להיות משולמת לכל היותר עד
למחצית שנת 2007. זאת, שכן במועד זה עלה שווי המניות על גובה חובן לבנקים, כך
שמשלב זה ואילך לא היו הבנקים חשופים עוד לסיכון...
מבחינה
אופרטיבית משמעות קביעותיי דלעיל הינה כדלקמן: ראשית, שיעור ריבית ההפרה בתקופת
כינוס הנכסים מתחילתה ועד ליום 1.7.2007 יעמוד על 3% בשנה (בנוסף לריבית
ההסכמית ולריבית הנוספת), כפי שנקבע בהסכם ההלוואה; ושנית, החל מיום
1.7.2007 ועד תום הליכי כינוס הנכסים יבוטל לחלוטין חיובן של החברות בריבית
הפרה."
10.4.
בענייננו, בנסיבות בהן שווי הבית היה לאין
ערוך גבוה מהחוב, ברור כי לא היה כל מקום גם לגביית ריבית הפיגורים החוקית שגולתה
ולכן בית המשפט הנכבד רשאי לבטלה, וזאת אף מבלי קשר להטעיה בנושא ואף אם
תתקבלנה טענות הנתבעים.
10.5.
יצוין, כי על פי תחשיב ...
10.6.
זאת ועוד, התובעת תטען, למען הזהירות
המופלגת בלבד, כי במצב דברים תיאורטי זה לפיו "התקבלה" טענת
הנתבעים בנוגע לאי הטעיה ומודעותה של התובעת כביכול לאופן חישוב עמלת הפירעון
המוקדם הנטענת, בוודאי שיש לבטל גם את כל הריבית הבסיסית על ההלוואה כבר
ממועד העמדתה "לפירעון מוקדם", שכן הדבר נוגד את תקנת הציבור ומעודד
כביכול את הלווה להתעכב ולא לפרוע את ההלוואה ולהמתין ל"איפוס" העמלה.
בנסיבות אלה ברי כי על בית המשפט הנכבד להתערב ולבטל כליל את כל הריבית מכוח
הסמכויות הכלליות הנתונות לו ומפורטות לעיל, ואף מבלי להידרש לטענותיה הנוספות.
11.
סמכויות מיוחדות לבית המשפט הנכבד מכח החוק
11.1.
9. ביטול או שינוי תנאי בבית משפט
(א) ראה בית המשפט בתובענה בקשר לחוזה הלוואה, כי
החוזה או תנאי בו אינם מתאימים להוראות סעיפים 5, 6 או 7, או כי המלווה לא גילה
גילוי מלא של הפרטים המהותיים לחוזה ההלוואה, יורה בית המשפט, ביוזמתו
או על פי בקשה, ולאחר שנתן הזדמנות לצדדים להשמיע טענותיהם, לבטל את החוזה
או את התנאי או לשנותו, הכל במידה הנדרשת כדי
להתאימו לדרישות החוק, ולפי הענין.
(ב) מבלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף קטן (א) או
מכל תרופה אחרת שבדין, רשאי בית המשפט להתאים את
שיעור העלות הממשית של האשראי ואת שיעור ריבית הפיגורים לשיעורים המרביים המותרים
על פי סעיפים 5 ו-6, או לקבוע שיעור נמוך יותר, לצוות על השבה של כל
סכום שקיבל המלווה מן הלווה שלא בהתאם להוראות חוק זה, לחייב את המלווה
בהוצאות שנגרמו ללווה, וליתן כל הוראה אחרת
שתיראה צודקת בנסיבות הענין.
11.2.
בנסיבות דנן הוכח כי הנתבעת 1 הפרה הן את
הוראות ס 5+6 לחוק, הן את סעיף 7 (מכתב ההתראה), והן את חובות הגילוי בסעיף 3.
11.3.
על כן בית המשפט הנכבד רשאי, אף מיוזמתו,
להורות על ביטול ההסכם כולו או על ביטול סעיפים בו ובנוסף רשאי לקבוע שיעור נמוך
יותר מהריבית החוקית וכן לצוות על השבה או הוראה אחרת צודקת.
11.4.
מאחר שההפרות בענייננו הן הפרות מהותיות ומקו"ח
לאור הבטוחה שהייתה בידי הנתבעת ולאור עניין זאבי לעיל, רשאי בית המשפט
הנכבד לקבוע ביטול סעיפים ואיון הריבית ממועד ההתראה או ממועד ההתקשרות, כאמור
בסעיפים 11 ו-112 לכתב התביעה וכן להפחית את יתרת הריבית החוקית ככל שאלה לא בוטלו[9].
11.5.
בית המשפט הנכבד מתבקש להביא בחשבון
במסגרת שיקוליו גם את משך הזמן שחלף מאז הגביה או מאז הפניה לרשמת
ההוצל"פ ולנתבעים בעניין ההשבה, שכן, מצב בו הנתבעים מחזיקים בכספי התובעת,
שברור שנגבו שלא כחוק, משך שנים, ובסוף נדרשים אך להשיבם (מבלי קשר לסעדים האחרים שאינם קשורים לגביה) אינו צודק, אינו תואם
את רוח החוק, ומעודד פעילות בשיטת "מצליח" בה הם נוקטים (הגם שבית
המשפט הנכבד לא התיר שאלות בנושא הליכים אחרים בהם מעורבים הנתבעים).
ה.
חישוב
ריבית ההשבה
12.
בכל אופן, התובעת תטען, כי כל סכום אשר
יפסק על ידי בית המשפט הנכבד, כי על הנתבעים להשיבו לתובעת (בין אם בגין גביה לא מוצדקת
או חוקית, או בגין ביטול או הפחתת ריבית הפיגורים החוקית, או בגין היעדר תוקף
לחיוב הריבית בתקופת הכינוס מחמת שהתובעת הייתה פורעת את ההלוואה לו היו מוצגות לה
יתרות נכונות או הפחתתה או מחמת איון כל הריבית ממועד ההתקשרות, בשל כך), על
הנתבעים להשיב לתובעת בצירוף הריבית המקסימאלית על פי החוק, עד למועד ההשבה
בפועל.
13.
לעניין זה יפים דברי כב' השופטת דורנר בעניין תא (י-ם)
278/90 ברנוביץ ובניו קבלנות ובניה
בע"מ נ' "טפחות" בנק למשכנתאות
לישראל בע"מ,
פ''ד תשנ"א(2) 504:
"הבנק הפר ביודעין את חוק הריבית [8], המזכה את הלקוח בהשבה
אף אם הסכים לריבית היתר. על-כן, לא יכול היה הבנק לראות באי-דרישה מיידית של ריבית היתר פטור מחיוביו על-פי דין.
נזקי חברת הבניה
כאמור, החברה לא הצליחה להוכיח שנגרם לה נזק
עקיף, אך ברור הוא כי נגרם לה נזק ישיר בשעור ריבית
היתר ודמי השמוש בה.
מאידך גיסא, יש להתחשב במקרה זה
בהתנהגות חברת הבניה. בענין זה אמרתי בהחלטתי (עמ' 9)
את הדברים הבאים:
"עדותו של מר ברנוביץ, ככל שמתבקש ממנה, שלא בדק ולא ידע על מגבלות חוק
הריבית - אינה מקובלת עלי. האיש מנהל את חברת הבניה, שהיא אחת מחברות הבניה
הגדולות והוותיקות בישראל, מאז .1954הוא איש עסקים מנוסה, בקיא ומצוי בתנאי האשראי
בשוק, כדי כך שבחר לטפל בקביעת תנאי האשראי בעצמו אחרי בדיקת שוק האשראי (ברנוביץ, עמ' 19לפרוטוקול). בנסיבות אלה, אין להעלות על הדעת
כי נעלמו ממנו מגבלות חוק הריבית".
אכן, חוק הריבית [8] אינו מחייב
את הלווה אלא את המלווה בלבד, ומטרתו היא להגן על הלווה. עם זאת, אין מקום על-ידי
פסיקת השבה בשיעור העולה על הריבית המותרת, להביא להתעשרותו הבלתי צודקת של הלווה,
שתחת מטריית החוק יזכה לא רק בהחזר כספו, אלא בריבית שהיתה
אסורה בתקופה הרלוונטית. לא כל שכן, שאין זה מוצדק להעניק סעד כזה במקרה שלפני, כשמדובר
בשני גופים כלכליים שהסכימו במשא ומתן חפשי לשיעור ריבית שעלתה על הריבית המירבית המותרת בחוק.
בנסיבות אלה, ראוי הוא לפסוק
בנוסף להשבת הכסף בערכו הריאלי ריבית בשעור שהבנק שילם למפקידיו בתקופה הרלוונטית, דהיינו שבעה וחצי אחוז.
השבה לפי חוק הריבית
יצוין. כי לאותה תוצאה הייתי
מגיעה גם על-פי סעיף 6(א) לחוק הריבית [8], הקובע: "מצא בית המשפט שאדם פלוני
שילם... ריבית מופרזת... יחייב את המלווה בהחזרה".
הלכה היא כי השבת כסף כוללת הפרשי
הצמדה וריבית. הפרשי ההצמדה משקפים את ערכו הריאלי של הכסף, וחיוב זה מבוסס על
מניעת התעשרות שלא כדין, ואילו הריבית אינה אלא דמי שימוש של הכסף (שלו, דיני
חוזים, דין, 279; תש"ן - 1990[16]; ע"א
741/79[14] שם, 543- 546)."
14.
מקו"ח בענייננו, לאור הוראות החוק
המיוחדות וכאשר עסקינן בתובעת שאף לא הסכימה לגביית היתר ובוודאי אף לא הייתה
מודעת להפרת הוראות החוק.
15.
על כן, מן הדין ההיגיון והצדק, כי כל סכום
כאמור שיושב לתובעת, יושב לה לפחות בצירוף הריבית המקסימאלית על פי
החוק וזאת בין היתר לאור הוראת החוק המיוחדות, הוראות חוק הריבית, תשי"ז -
1957, וחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט-1979, וכפי שהוחל עליה בתיק
ההוצל"פ. בהקשר זה יפים גם דברי בית המשפט הנכבד הבאים, בתא (חי') 11338/03 דדון יורם נ' טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ,
כי:
"הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית
הפיגורים הבנקאית שהחיל הבנק על התובעים במרוצת השנים בגין חובם ובין היתר במסגרת
תיק ההוצאה לפועל שמספרו 13-04975-01-2 החל מיום 27.6.00 ועד לתשלומם בפועל."
16.
כמו-כן, ועל אף שהדבר לא ממש נדרש לפסיקת הסעד, ובפרט בנסיבות,
יוזכר גם, כי מהתיק עולה, כי הנתבעת 1 הינה חברה המלווה ללקוחותיה כספים בריבית
חוקית מקסימאלית, גם כאשר ההלוואה מובטחת היטב, ואף עושה תרגילי רמאות
ולוליינות בכדי לעקוף את מגבלת החוק (ואם כך לגבי לקוחות בנסיבות בהן ההלוואה
מבוטחת היטב אז בוודאי שלגבי כל השאר).
17.
כמו-כן, הנתבעים אף טענו סתם בחקירתם כי
עלויות הכסף שלהם (שמן הסתם נחסכו כתוצאה מגביית היתר מהתובעת) הינם כביכול
12-11 אחוז לשנה (פ' ע' 72 ש' 17-20 ו-פ' ע' 115 ש' 1-2) ויש לתפוס אותם על אמירתם
וממילא בהקשר זה יפים גם דברי כב' הש' סולברג בתא 007236/05 מרדכי לוין נ' אבני רביד[10]
"נמצא איפוא,
כי הפקת רווחים, ובוודאי רווחים עיסקיים, לא ראוי לה
לחסות תחת הוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, ולפי טיבה אין הצדקה לפטור
מהשבה לגביה. לא להנאה שכזו נועד הפּטור על-פי הכלל 'זה נהנה וזה לא חסר'.
מעשה הפרסום שעשתה הנתבעת, אף על הצד שלא גרם לתובעים נזק כלשהו, נעשה ממניעים
עסקיים ונועד להפקת רווח כלכלי. על מעשה זה יש לתמוה, כיצד הלה עושה סחורה בביתו
של חברו?!; ויש לפסוק, כי למרות שהתובעים לא ניזוקו, חייבת הנתבעת להשיב להם את
שווי זכייתהּ".
ו.
סילוק
טענת "ההשתק והמניעות" של הנתבעים בנוגע
לגובה החוב
18.
להלן בתמצית התייחסות לטענת
הנתבעים בנושא זה שלא ברור עד כמה היא דורשת התייחסות. המדובר בטענת סרק מטעה כמו
יתר טענות הנתבעים וזאת מהטעמים הבאים:
19.
מעולם לא הייתה קיימת הודאת בעל דין בגובה
החוב (גם במסגרת הבר"ע שנמחקה ושלא עסקה בנושא זה)
ואף נטען, כי הנתבעים מסרבים למסור פרטים. מעולם לא התקיים דיון והכרעה בנושא – לא
בבימ"ש ולא בהוצל"פ.
20.
בנושא מעשה בי דין בהוצל"פ יפים דברי
בית המשפט הנכבד (כב' הש' קרלינסקי),
שבעניינו של נתבע 3 ובעניין חברת ההלוואות פיננשל לורג' בניהולו של נתבע 2 (אשר ככל הידוע אינה פעילה), במסגרת עש"א 42149-0210 גולדשטיין נגד פיינשל
לוורג' בע"מ, כך:
"משבואר לעיל, כי הכרעת ראש ההוצאה לפועל איננה הכרעה
שיפוטית, אלא הכרעה מינהלית-מעין-שיפוטית בלבד, אין כל
מניעה מהעלאתה של טענה חדשה בדבר פרעון החוב, גם לאחר
שבקשה בענין זה, הנסמכת על עילות אחרות, נדונה ונדחתה"
21.
לא זו אף זו, כשהוגשה הבקשה להשבת כספים מתיק
ההוצל"פ לכב' רשמת ההוצל"פ בסוף שנת 2013, טענו הנתבעים בתגובתם (מוצג
68 מוצגי נתבע 3), כי אין לכב' הרשמת סמכות בעניין גובה החוב וכי מדובר בניסיון
להתחמק מאגרת בית משפט. נתבע 3 אף במכתבו (במוצג 14 לתיק מוצגיו) "מאשר"
פוזיטיבית לעו"ד --- לחזור ולעמוד על הטענות "בפני הערכאות
המוסמכות".
22.
לא זו אף זו, מאחר שלא מדובר בשטר רגיל אלא מדובר
בשטר משכנתא (שבו אין לכב' הרשמת האפשרות להכריע בחלק מהנושאים) ובעניין
החוק שאינו בסמכות רשמת ההוצל"פ (כפי שגם החליטה), ממילא לא יכול להיות השתק
בנושא – בין לגבי טענות שהועלו ובין לגבי טענות שלא הועלו.
23.
לא זו אף זו, בענייננו חלים סדרי דין אחרים ומיוחדים
– כמו סעיף 10ב לחוק – המאפשרים, בין היתר, לרשם ההוצל"פ להעלות את הנושא אף
מיוזמתו "בכל עת" לבית המשפט המוסמך, ולכן גם אם היה מדובר בשטר רגיל,
אשר בגינו יש להגיש התנגדות במועד, לא היה בכך בכדי למנוע העלאת העניין שוב, לאחר
חלוף המועד וכפי שנפסק למשל בעניין בע"א 2182/01 סנדר
שמעון:
"כן סבורה אני כי משניתנה סמכות לראש ההצאה לפועל לבחון בכל שלב את מילוי הוראות החוק להסדרת
הלוואות חוץ בנקאיות, רשאית הייתה כבוד הרשמת לפעול על פי סמכותה זו גם אם
שגתה ולא נכנסה לעובי הקורה בשלב מוקדם יותר וזאת על פי הוראת תקנה 126א'
הנ"ל".
24.
לכן, טענות המבוססות על פסיקות כגון
רע"א 2237/06 בנק הפועלים נ' רלה וינשטיין וטענות למעשה בי-דין והשתק אינן רלוונטיות
בקשר לחוק, אם הן בכלל באופן תיאורטי מתאימות ליישום (והתובעת תטען שלא כך)
לעניין הליכי מימוש משכנתא (בהן ממילא אין סמכות לרשמת)
או אף לעניין היעדר התנגדות בשטר רגיל.
25.
לבסוף, גם באופן כללי, בנסיבות בהן עסקינן
בטענות של הטעיה והסתרה ממילא אין מקום באופן עקרוני לטענות מסוג השתק ומניעות או
הסתמכות, שכן "טענות של השתק ומניעות הינן טענות מדיני היושר, שעל הטוען
אותן לבוא בנקיון כפיים לבית המשפט"[11].
26.
וכך גם "תנאי בחוזה המונע מצד
פנייה לערכאות בגין הפרה עתידית של החוזה על-ידי הצד האחר, אינו יכול להיחשב
כלגיטימי, ודינו, ככלל, להיפסל" (ע"א 6234/00 ש.א.פ
בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פד נז(6)
769, 789 (2003), וכך גם תנאי הקובע כי לא ניתן לתקוף חישובי הנתבעים וזאת אף מבלי
קשר להיות הסכם ההלוואה בענייננו חוזה אחיד, המכיל תניות
מקפחות בנושא זה.
ז.
לא היה
כל מקום להליך הכינוס בנסיבות
27.
הנטל וההוכחה
27.1.
כמפורט לעיל, הנתבעים סירבו (עד למועד זה)
להמציא תחשיב או לוח סילוקין/פיגורים רלוונטי עדכני אולם בכל אופן הוכח, גם על פי
הסבריהם, כי בדרך של הסתרה והטעיה או לכל הפחות הפרת החוק, הוצגו לתובעת יתרות
הגבוהות לאין ערוך מיתרת החוב בזמנים הרלוונטיים.
27.2.
כאמור בכתב התביעה, ההפרשים בין גובה החוב
הנכון לסכומים שהוצגו לתובעת הינם בסך מאות אלפי ₪, בכל אחד מהזמנים הרלוונטיים
(מכתב ההתראה, פתיחת התיק, יום הפינוי ועד המכר), ואף גבוהים יותר לו בית
המשפט ישתמש בסמכותו ויבטל את ריבית הפיגורים (שחושבה בחוות הדעת וכאמור לא הייתה
לה הצדקה) או יבטל את הריבית בכללותה ממועד פתיחת התיק, מכתב ההתראה או קודם לכן).
27.3.
אם לא די באמור, הוכח כי לא נתקבלה אצל התובעת
התראה מפורטת וגלויה, המאפשרת לה לעמוד על זכויותיה, הכוללת את פירוט יתרת חובה
כדין כמצוות סעיף 7 לחוק, וממילא כי לא היה כל תוקף להעמדת ההלוואה
לפירעון מוקדם וכי יתרת החוב במועד פתיחת התיק לא יכלה להיות גבוהה
מהתשלום החודשי שבפיגור על פי ההסכם (עבור שישה חודשים בדיוק, שכן הנתבעים,
בתחכומם, כפי שמדגישים בתצהיריהם ובחקירתם, המתינו עם תשלום האגרה בדיוק
לחלוף 6 חודשים מהפיגור שרק אז יכלו לפתוח תיק משכנתא בהתאם לסעיף 81ב1(א)(1) לחוק
ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ).
27.4.
כאמור, בין כה ובין כה – בין אם ההלוואה
הועמדה לפירעון מוקדם ובין אם לאו - מדובר בהפרשים בסך של מאות אלפי ₪ (גם בהתבסס
על הטבלה).
27.5.
התובעת טוענת שהייתה פורעת את חובה בזמן
(לפני המכירה) לו היו מוצגים לה הנתונים הנכונים ובנסיבות אלה של תרחיש תיאורטי,
על בית המשפט הנכבד ראשית להכריע על מי מוטל הנטל הראייתי והאחריות לנזק הראייתי
בנושא ובאיזו מידה, אם בכלל.
27.6.
כפי שיפורט להלן, התובעת תטען, כי, באופן
עקרוני, הנטל להוכיח אחרת (ובאותות ומופתים) הינו על הנתבעים,
ומקו"ח בנסיבות המיוחדות דנן. עם זאת, להלן יובהר גם מדוע הוכח בכל אופן,
כי התובעת הייתה פורעת את החוב מבעוד מועד, באמצעות מחזור ההלוואה, וכי לא היה
מקום והצדקה למכר.
28.
כללי- החובה הכללית לתום הלב בהליכי מימוש
נכס
28.1.
הפסיקה קבעה, כי גם כאשר עסקינן במימוש
משכון, חלה על הזוכה חובת תום לב. הפסיקה בנושא, סוכמה היטב למשל בהחלטת
כב' הרשם כרמי בתיק הוצל"פ מספר
12-03566-13-7 מיום 23.4.13:
"כבר נקבע כי "כמו כל פעולה
משפטית - גם מימוש משכון יש לבצע בתום
לב. ככלל, מוטלת על הבנק חובה להביא בחשבון בעת מימוש המשכון גם את האינטרסים של
החייב, ומימוש הפוגע באינטרס החייב שלא לצורך עלול לעלות כדי חוסר תום לב.
הלכת אובזילר אכן
מאפשרת לבעל המשכון לעשות בנכס כבתוך שלו משלא שולם החוב במועדו. אולם,
פעולה זו של בעל המשכון כפופה לחובה הכללית לנהוג בתום לב, ובתוך כך לחובה לשים
לנגד עיניו, בין היתר, את האינטרס
השיורי של החייב בנכס" (תא (ת"א) 1727/02 דיויד ל. מאסי נ' בנק דיסקונט
לישראל בע"מ(2.10.2005)).
7. הלכה היא כי "חובת תום הלב חלה על
בעל דין גם כאשר הוא מפעיל זכויות דיוניות, וכי עיקרון תום הלב חולש גם על נקיטת
הליכי הוצאה לפועל" (עא 5187/08 אלי רונן נ'
אלישבע סמואל(3.12.2012)). הפסיקה אף חידדה זאת בקובעה
כי "זוכה הפותח תיק הוצאה לפועל בגין מלוא הסנקציה הקבועה בהסכם, צריך לעמוד
במבחן תום הלב" (רע"א 5682/07 רוני ר. הנדסה ופיתוח בע"מ נ' דנים
השקעות בע"מ, (10.3.2008)). ואוסיף גם זאת "אמנם נפסק בעבר, כי
העמידה על זכות מפורשת ועשיית שימוש בה, אינן מהוות כשלעצמן חוסר תום-לב... עם
זאת, ישנה משמעות לאופן בו צד לחוזה עומד על אותה הזכות, ולאופן בו היא מפורשת
על-ידיו" (ע"א 1351/06 עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון
(17.9.2007)).
מונחה
בעמדתה הברורה של הפסיקה, אני סבור, כי כשם שבמהלך ביצועו של פסק-דין, רשאי רשם
ההוצאה-לפועל לבחון, אם הזוכה עושה שימוש בזכותו בדרך מקובלת ובתום לב, כך רשאי
הוא לבחון התנהלות זו גם שעה שמדובר בתיק למימוש משכון.
8. אין
ספק כי תיק זה נפתח בתום לב ובדרך המקובלת. החייב החמיץ שני תשלומים, יצר
פיגורים והזוכה רשאי היה לפתוח את התיק, אלא שמשעה שהחייב הכה על חטא והעלה הצעה
רצינית, שיש בה כדי לשלם את הפיגורים, לסלק את מלוא ההוצאות שהוציא הזוכה עד עתה
לרבות שכר טרחת עורך דין, ואף הציע לשלם כשליש מיתרת ההלוואה כדי לצמצם את הסיכון
של הזוכה, שומה על הזוכה, לכל הפחות, לבחון הצעה זו בתום לב ולהעמיד לנגד
עיניו גם את האינטרסים של החייב בנכס הממושכן. זוכה המתנגד להצעה ברוח זו, מבלי
להעלות טיעון כן ורציני, אלא טענה בעלמא שאין כל ביטחון שהחייב לא ישוב לסורו,
ואשר נתלה בכך ש "אין כל בסיס בדין לכפות על הזוכה כי יסכים להסדר כזה או אחר
לפריסת החובות הבלתי שנויים במחלוקת", עומד על זכותו - תמת
הלב לכשעצמה - באופן שאינו תם לב.
29.
כללי- החובה המיוחדת לתום הלב בהליכי
מימוש משכנתא
29.1.
בעא 555/71 אסתר אמסטרדמר
נ' יוסף מוסקוביץ, פ''ד כו(1) 793, עמד בית המשפט העליון על הזיקה שבין דיני היושר
לבין זכות החייב הבלתי מסוייגת לפרוע משכנתא לפחות עד
למועד בו אושר קונה על ידי ראש ההוצל"פ (כפי שנפסק שם להלכה היום):
"ברם,
לענין זכות החייב לפרוע חוב משכנתה אף אחרי המועד
שנקבע לפרעונו, אין אנו צריכים להשראה מדיני היושר
האנגליים דוקא: גאוני המשפט העברי הקדימו את שופטי
היושר האנגליים באלף שנים ויותר, בקבעם דין "שומא
הדר לעולם", משום שנאמר (דברים, ו', 18), ועשית הישר והטוב (בבא מציעא,
ל"ה, ע"א.
29.2.
ובתא (חי') 11338/03 דדון יורם נ' טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ (להלן:
"פס"ד דדון"), עמד כב' הש' פיש על חובות הזוכה והכונס המיוחדות בקשר למימוש משכנתא, כתוצאה
מהיותה בטוחה מיוחדת. בנסיבות התביעה שם נבלנה התנהלות
הזוכה והכונס מטעמה, לאחר שהסתיימו ההליכים בהוצל"פ ונמכר הנכס, ובית המשפט
פסק כך:
"משכנתא
שונה מהלוואות אחרות. בבסיסה ההנחה כי הנכס הממושכן מהווה בטוחה חזקה עבור
ההלוואה. הנחה זו אמורה ליתן בטחון בידי שני הצדדים
להלוואת המשכנתא; מצד הבנק, שניתן בידו בטוחה שיש בה כדי לכסות, בקירוב, על מלוא היקף ההלוואה, נתון ההופך את ההלוואה לבטוחה מאד
ומאפשר גביית ריבית נמוכה לעומת סוגי הלוואות אחרים. נוטלי
המשכנתא מצידם אמורים להינות
מרמת "חרדת יכולת החזר" נמוכה היות ועל פי חוות דעת מקצועית שניתנה טרם
קבלת המשכנתא, שווי הנכס מכסה את כל סכום ההלוואה.
...
31.
הבנק וכונסת הנכסים טענו כי גם לחייבים-התובעים אינטרס מובהק במכירה מהירה ככל
שניתן של הנכס, לאור גובה הריביות החלות בעת הפרת הסכם המשכנתא. בהיבט העיוני דבר
זה נכון, אולם בפועל כיוון שהבנק זכאי לגבות את הפער בין גובה החוב לבין הסכום
שהושג בעת מימוש הנכס מהחייבים יש להשאיר העלאת טענות מסוג זה לחייבים.
32.
במקרה דנן כאשר כונסת הנכסים פעלה בניגוד להוראות הדין ומתוך העדפת האינטרסים של
הבנק היא הקימה עילה של הפרת חובה חקוקה ועילת רשלנות מצד התובעים כלפיה. אין
זה רלוונטי אם ראש ההוצאה לפועל אישר את המכירה וממילא בבקשת המכירה לא
פורטו הפרות החוק ונתונים רלוונטיים אחרים (ת"א (חי') 844/90 בריטש אלברט ואח נ' נתן שלזינגר, דינים כו(3)56)."
29.3.
הנה-כי- כן, גם הזוכה המממש נכס כפוף
לחובת תום הלב ובמיוחד כאשר מדובר במשכנתא המהווה לכשעצמה בטוחה טובה המכסה בקירוב
את ערך החוב, וברי, כי לבית המשפט הסמכות לבחון זאת גם כאשר כבר אושר המכר
בהוצל"פ.
30.
כללי - החובה המוגברת בביצוע שטר על פי
החוק , גם במחיר תוצאה "בלתי צודקת"
30.1.
כאמור, בענייננו עסקינן בחוק פטרנליסטי
שנועד להגן על לווים מתרגילים והתחכמויות של מלווים וכאשר נפסק על ידי בית המשפט
העליון (למשל עניין צוניאשוילי לעיל) כי יש
להקפיד על כל תג ותג מהוראותיו באורח דווקני.
30.2.
בפסיקה נקבע, לא פעם, כי הפרת החוק עשויה
להביא לתוצאה של דחיית התביעה ובטלות ואף ללא השבה, גם אם כביכול אינה צודקת.
לעניין זה יפים גם דברי בית המשפט בע"א (ת"א) 4003/07 בס ארנון נ'
אברהם אריה:
"לגישתנו, הוראות החוק הינן הוראות
מחייבות, ויש להקפיד עם מלווה ביחס לכל הוראה והוראה שבחוק, כולל ההוראה כי חוזה
הלוואה חייב להעשות בכתב וכולל אופן הגשת תביעה או בקשה
לביצוע שטר בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק. לא מדובר על הוראות פרוצדוראליות, אלא
מעבר לכך, על הוראות מהותיות...
משלא
עמד המשיב בנדרש, דין תביעתו השטרית להדחות ומעת שלא הוכחה ההלוואה גם אין מקום להורות על השבה.
37. ערים
אנו כי יכול ולעיתים התוצאה תהא בלתי צודקת. אולם
על בית המשפט לומר דברו תוך הדגשה כי מי שעיסוקו במתן הלוואות לרבות נכיון שיקים חייב לערוך חוזה הלוואה בכתב על כל פרטיו. כך גם
מי שמגיש תביעה שטרית עליו לעמוד בהוראות סעיף 8 לחוק ואם אינו מבקש לתקן תביעתו ועומד
על כך כי מדובר בהלוואה שהחוק אינו חל ביחס אליה חשוף לכך שבסופו של יום תביעתו
תדחה."
30.3.
הנה כי-כן, בית המשפט הנכבד מתבקש "לומר
את דברו", ומלווה הבוחר להסתיר את שחייב לגלות בוחר להסתכן בתוצאות הכרוכות
בכך אם יתגלה אחרת לאחר מכן.
31.
מן הכלל אל הפרט